פלאנטה ללא כוכבים 

עדות מצמררת בצל זוועות השואה:
" אמי תפרה כוכבים " מאת אסתר אייזן , הוצאת כרמל ויד ושם, 2004. סיפורה של ההתבגרות בצל השואה, אסתר אייזן מותירה אותנו עם זיכרונות ואימה שקשה לשכוח

הרצל חקק


הזיכרון הנורא של השואה מחייב התמודדות קשה , והניסיון לבטא את הסבל של התקופה באמצעים ספרותיים הוא כמעט משימה בלתי אפשרית. השואה הפכה לחלק מהותי בזהות שלנו , וכל תיעוד של מוראות הימים האפלים שורט בבשרנו ומזכיר לנו שוב ושוב : לא לשכוח.

" לא מצביעים על שום דבר באצבעות " , זה משפט שנותר חרות בלבה של אסתר אייזן, בבואה לכתוב על פרקי הכאב של ילדותה בצל הגטו והשואה.
משפט זה לקוח מן הפרק הראשון הקרוי בשם הערפילי " היו דברים". פרק זה שרוי עדיין בזמן הדמדומים של השקט הרדום, השקט שלפני הסערה.

קשה לגעת בגחלים הבוערים, בלבבות שנפצעו , בנפשות שנשרטו, וככל שהמשכתי וקראתי בספרה של אסתר אייזן, שאלתי עצמי שוב ושוב : מאין שואבים כוחות נפש לתאר במלים של יום יום עוצמה של כאב, שברון של כלים, של אנשים, של דור שלם.

" לא מצביעים על שום דבר באצבעות " , כך חינכו את אסתר אייזן, והעט שלה שורט בבשר גם ללא מגע ישיר באצבעות. הכתיבה החסכונית, המינורית, מתאר הכל בכאב עצור, בהשלמה של צידוק הדין, כתיבה כמעט מרומזת שמותירה אותך פעור פה מול מציאות נוראה שמתפענחת בין השורות, בין השתיקות.

הפרקים המתארים את חיי היומיום והסבל לפני היציאה למחנות הם פרקיה של נערה מתבגרת. אילו קראנו פרקים אלה ללא כל הרקע המסויט, היינו נותנים לסיפור הזה " רומן חניכה" . אסתר מיטיבה לתאר בעדינות
את הערכים שספגה בבית, את הגעגועים של ילדה מתבגרת לדמות האם,
ואת הסבל של אותה ילדה להיוותר ללא העוגן הזה כאשר האם נלקחת על ידי הנאצים ונעלמת מחייה. אסתר מדמיינת לעצמה את המקום אליו נשלחה אמה כשהיא חולה, ומנסה להבין איזו עבודה הטילו עליה, והחשש הכבד מכרסם בה: " אבל פחדתי שאמא לא נמצאת בשום מקום, הרי טופצ'יה סיפרה מה עשו להוריה לפני שהיא ואחותה ושני אחיה הובאה לגטו" ( עמוד 94). כילדה היא מנסה להבין לאן פניה מועדות , כאשר חסרון האם מצטרף לאובדן האח האהוב מרעב ומטיפוס : " ועוד רחבו עיניי, כי צריכות היו להכיל את הכול ולפרש כמו שהיה אחי, שמת לפני שנה, רואה ומפרש. מנחה באיזו דרך אלך, למה אקווה, כשכל יום קשה מקודמו. כי עברתי בתוך הימים והבנתי שזה לי זמן התבגרות . ודווקא עכשיו נותקתי ממנו, מאמא ומבית ספרי שנסגר, ויהיה עליי להבין וללמוד את הכול בעצמי" ( עמוד 93).
הגעגועים לדמות האח ולדמות האם הופכים לסבל כבד מנשוא. היא מנסה לדמיין שיחות נפש עם האם:" בטיולים שלנו אז, לו התמדנו, אפשר היתה מספרת לי את גרסתה. על אף שאם ובת קטנה אינן מדברות על דברים כאלה. ובכל זאת?הן צריך היה שתאהב אותו ולו מעט" ( עמוד 116).

הקטע הקצר הזה מרמז על הסבל של האם, על התחושה שחיה ללא אהבה,
ועל הרצון של הילדה לפענח חידה זו. כל זה מצטרף לאותו חיפוש של זהות בגיל ההתבגרות, הניסיון להבין דמויות ההורים, את שלמות התא המשפחתי. כאשר מתברר לה באקראי כי אחיה סאלק הוא בן מאביה, אך מאם אחרת שקדמה לאמה, היא בהלם :? בבת אחת נשמטה ממני מחצית אחי. אמי היפה כבר לא אשה ראשונה, אלא משנית. ואבא - מה הוא? אלמן עם ילד. כולם שינו מקומות. " ובהמשך: " מקומות ודברים שנראו מתוקנים, נפערו" ( עמוד 105).

האהבה לאם ולאח מאפילה על הכל. תיאור גסיסתו של האח מקפיא דם. לאחר מכן מתוארת מחלת הכותבת. בימים שהיא חולה, וחשה שימיה לקראת סופם, היא חשה את מסירותו של אביה היוצא בבקרים בשלג להביא לה תרופה כדי לשמור על חייה. אבל האהבה לאם עדיין לפני הכל.
תקצר היריעה מלתאר את לבטי גיל ההתבגרות החבויים בספר בין השיטין. הילדה המתבגרת מתארת צימאון לשירי אהבה, קנאה בבנות שכבר לובשות חזייה, תחושה שאין לה עם מי לחלוק את עולמה ( כך 84- 85 ועוד) או לבטי אהבה ראשונים עם נער שכן :" היה לנו מה לומר זה לזה. גם יכולתי להתקרב ממש אל עיניו" , ובהמשך : " אבל בינתיים היו ידיי בסריגה, ועיניי בעיני לולאות הצמר ". במקום להביט בעיניו , היא נותרת להביט בעיני הלולאות.
כאשר חולפים הימים ובגדיה מתבלים, מצווה עליה האב ללבוש מעילה של האם, שהותאם על ידי חייט ולנעול את נעליה. כל זה מתואר תוך שימת לב לימי ההתבגרות של הכותבת ולתחושת הקדושה שיש לה ללבוש האם : " על אף הרעב, האב, האיום השרויים בכל, הייתי לנערה מתבגרת, אף כי גופי לא גילה סימן של התעגלות, רק צבר רזון וגובה" (עמוד 131) ובהמשך לגבי הנעליים, לאחר שהאב מצווה עליה לנעול את נעלי האם: " צריכה הייתי לציווי. לבד לא הייתי מעיזה. גם כך בנועלי אותן, הרגשתי כאילו לידי בוער הסנה, ואני נעולה, ומשילה, וחוזרת? הן היו גבוהות, עשויות עור רך, עם שרוכים נכרכים סביב קרסים של מתכת, עם עקב קטן. וכפות רגליי , בתוכן. חוסות במקום של קדושה נרמסת. ועם זאת, הן צריך שתהיה הקדושה שורה על המקום הכי כואב בגוף. ורגליי - כך היו".

כאשר אנו זוכרים את התקופה הקשה של השואה, יש נטייה להתמקד בתיעוד המצולם של משרפות והוצאות להורג. התיעוד הספרותי כמו זה המוצג בספרה של אסתר אייזן לוקח אותנו למחוזות של סבל בתוך המציאות היומיומית הפשוטה : האימה, הרעב, ההשלמה הקשה עם אובדן בני משפחה,
ההתבגרות האבודה בצל הזוועות . פרקי החיים של המשפחה עד הילקחם למחנות הם פרקים של סבל ושבר , שדורשים כוחות נפש מיוחדים כדי להעלותם על הכתב.
אתה קורא את הכתוב ומתקשה להאמין אילו זוועות עוברות על ילדה מתבגרת , על משימות המוטלות עליה ללכת ולהשיג משרה לאביה או להתגנב לגינה כדי להביא למשפחה ירקות לאכילה. ( 124, 144).
הכל כתוב בשקט, בנשימה עצורה, ודווקא משום כך הצמרמורת האוחזת בך אינה מרפה . כך למשל הפרידה מן האב בהגיעם למחנה. הרעב מכניע את האב ובתו והם הולכים אל מקום המפגש , שממנו יילקחו למחנות שונים. כיצד אפשר לתאר פרידה כזאת. אסתר עושה זאת במשפטים ספורים:
" באושוינצ'ים. כבר אחרי הסלקציה. אבא עוד עמד לידי, לפני שנצטוו הגברים ללכת ". ( עמוד 151 ).
מראה הפרידה הנורא הזה מצטרף למראה נוסף ומותיר אותנו אלמים. וכך מתארת אסתר את הארוע שמקביל את פניה בעת פרידת האב : " דמות משונה קרבה מצד המחנה. כשהגיעה אל הגדר פתחה בצעקה : " תזרקו את הלחם! תזרקו אליי את הלחם שלכם ! ממילא לא תזכו לאכול אותו ". שתי שורות גדר הפרידו בינה לבינינו. לבו של מישהו נכמר ונענה לקריאה. הוא זרק את לחמו אליה. אלא שהלחם עבר שורת גדר אחךת ונחת לפני השנייה. היא הושיטה יד להשיג אותו, והחשמל הדביק אותה " . ( עמוד 151).
תיעוד היומיום של החיים בגטו ובמחנות נורא וקשה, וקשה מכל הרצון לעמוד בגבורה אנושית מול הסבל , מול הרעב , מול תחושת האין מוצא , מול המציאות שקשה לעכל אותה. החיפוש אחר תקווה ואהבה עדיין מפעם בלבם של הסובלים, גם ברגעים שהם יודעים כי גורלם נחרץ.
אביא כדוגמה את סיפורה של הכותבת, נערה מתבגרת, שהולכת במצוות אביה להביא למשפחה שק תפוחי אדמה, ובדרך פוגשת את הנער השכן שבו חפצה נפשה. וכך מתוארת הפגישה : " נשענתי על הפנס, מסתירה בגופי
את השק. אבל הצחנה דבקה בי? והקבקבים. גם הוא נבוך. עשה תנועות כמתאמץ להחזיק מאחורי גבו איזה מטען. וויתר, שברי קרשים נשרו מידיו והתפזרו בשלג . העמדתי פנים שאיני מבחינה. השהיתי עיניי על הכוכב הצהוב, הפרום והתלוי על חוט בכתפו של מעיל מוכתם בוץ קפוא. גם עיניו הלכו לשם, אחר כך אליי ". ולאחר מכן דו שיח חסכוני, מעין טלפון שבור, הרבה כאב, הרבה ציפייה לאור.


האהבה והתקווה הולכות ונשחקות, כל הכלים נשברים :
בימי הרעב והסבל בגטו ובמחנות היתה איזו ציפייה שהמציאות הקשה תוסיף כוחות ומעוף. הכותבת מתארת צפייה בציפורים הנודדות ומצפה שכולם , יחד עם הגטו , ימריאו עם הציפורים. היא נזכרת בדברי האח הנערץ כי "ציפורים מצליחות לעוף הודות לעצמות החלולות שלהן. וכבר ידוע שכך נהיות עצמות האנשים בגטו" ( עמוד 89 ).
כל שרידי התקווה הולכים וכלים לאחר המחנות . ספרה של אסתר מתאר גם את רגעי היציאה מן המחנות, תקופת המעבר במחנות העקורים, וגם בפרקים אלה אנו עדים לעולם אחר, לפלנטה אחרת.
וכך כותבת אסתר על אותו מצב טראגי :
" אנשים למודי מלחמה, אין להם במה להאמין. הם מחפשים סימנים בפנסים סדוקים, במראות שבורות של מכוניות, בענפים קרחים המכים על שמשת הקבינה, בצללים המתהווים בעיצומו של קרב". ( עמוד 353 ).
בין הפרקים הכתובים כיומן של ארועים המתרחשים , שוזרת אסתר גם הבזקים של מבטים מאוחרים ( כך למשל בעמוד 80 , עמוד 92 ) או עיצוב התחושה שיש לזכור פן הכל יאבד ( עמוד 84 - 85 ).
אותו נער שסייע לה לשאת את שק תפוחי האדמה, הוא גיבורו של הפרק האחרון. הניצולה פוגשת ברומק הניצול וזוכרת שוב : " סחבתי אז שק עם תפוחי אדמה רקובים. הוא הסתיר קרשים גנובים מאחורי גבו" , ועתה הסיטואציה קצת שונה : " גם עכשיו היה קרש תלוי על כתפו, הלוא הוא הרובה שלו, ואצלי שק הצרות שאני סוחבת".

אסתר ורומק קמו מן האפר ומן השברים ובנו להם בית במדינה , וזו לנו נקודת אור בתוך מסכת הכאב והסבל. הזכרונות נותרו, וספרה של אסתר הוא יד שם לכל המתים, לכל הנשמות האבודות שלא הצליחו לצאת מן התופת.